מאת: איתי הכהן, עו"ד
בפס"ד תקדימי וחשוב שניתן בסוף חודש יוני האחרון (2025) בשתי בקשות ערעור מאוחדות (בע"מ 5620/24 ובע"מ 17735-09-24) נדון ענינם של בני זוג שנקלעו להליכי גרושין לאחר 23 שנות נשואין ולהם שלושה ילדים. במרכזה של המחלוקת לעניננו נדונה "הלכת השיתוף הספיציפית" שנטענה על ידי הבעל ביחס לשתי חלקות קרקע חקלאיות בנס ציונה, אותן קבלה האשה מאביה ונרשמו על שמה בלבד, מספר שבועות לפני נישואיה.
כפי שעולה מהעובדות שהוכחו היה הבעל שותף פעיל להשבחה התכנונית של הקרקע שבהמלכן שונה ייעוד הקרקע לבניה במקום הייעוד המקורי החקלאי שלה. בהמשך לכך, במסגרת עסקת קומבינציה עם קבלן קיבלה האשה שבע דירות בבנין שנבנה על הקרקע.
בעניננו חלות על בני הזוג שנישאו חוק יחסי ממון משנת 1973 ולפיו חל, מכוח סעיף 4 לחוק עקרון ההפרדה הרכושית מצד אחד, המכבד את קנינו הנפרד של כל אחד מבני הזוג לנכסיו ולחובתיו ואין האחד ערב לשני, נקבע בסעיף 5 לחוק, מנגנון "איזו משאבים" הקובע כי במועד שבו נתפרקה החבילה עקב גרושין או פטירה של אחד מבני הזוג, זכאי כל אחד מהם למחצית שווים של כלל נכסי הזוג. למעט "נכס חיצוני" שהגיע למי מבני הזוג בתקופה שלפני הנשואין (כגון בעניננו) או נכס שנפל לו בירושה או במתנה (ממשפחתו) במהלך תקופת הנשואין ולמעט אם נחתם ביניהם כדין הסכם יחסי ממון הקובע אחרת בתנאים ובאופן שנקבעו בפרק הראשון לחוק האמור.
יצוין כי באשר לנשואין בתקופה שלפני חקיקת החוק חלה חזקת השיתוף בנכסים שצמחה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת שבכפוף להתקיימותה לא החריגה נכסים חיצוניים כאמור.
על אף האמור, כבר הוכר בעבר בפסיקה (פס"ד אבו רומי) כי גם לגבי בני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם ניתן להוכיח "הלכת שיתוף סצפציפי" מבוססת על "קונסטרוקציה הסכמית" הנגזרת מ- "דוקטרינת החוזה מכללא" ואין צורך בהסכם בכתב דווקא. ובמילים פשוטות, אם ניתן להכויח כי בן הזוג אחד שהינו בעל "הכנס החיצוני" הראה כוונת שיתוף לגביו כלפי בן הזוג השני, יש בכך כדי להקים את חזקת השיתוף לגבי הנכס. כאשר לא די בעצם קיום קשר הנשואין אלא יש צורך להכיח "דבר מה נוסף" (כגון מימון משותף או לקיחת משכנתא משותפת לצורך שיפוץ והרחבה משמעותיים של הנכס) . המקרה השכיח שבו הוכר "נכס חיצוני" כנס משותף הוא במקרה של דירה שבה התגוררו בפעול שני בני הזוג.
בפסק דין מעמיק ומנומק שניתן על ידי השופטת יעל וילנר (בהסכמה מוחלטת של שני חבריה להרכב) נקבעו הקביעות הבאות שחלקן מהוות המשך למגמה שכבר התפתחה בפסיקה:
- גם בני זוג שהתחתנו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון משנת 1973 (זוגות שנישאו משנת 1974 ואילך) שהלכת השיתוף הכללית אינה חלה עליהם, ניתן להוכיח שיתוף גם לגבי נכס חיצוני כאמור שאחד מבני הזוג הביא עמו לנשואים ושלפי ברירת המחדל שבחוק יחסי ממון אינו חלק מאיזון המשאבים הקבוע בחוק.
- הנכס החיצוני כאמור לא חייב להיות דירת מגורים שבו חיו במשותף בני הזוג והוא יכול להיות גם נכס אחר כמו במקרה הנדון, לרבות נכסים עסקיים ומסחריים שאחד מבני הזוג קיבל לפני נישואיו (ר' פיסקה 46 לפסה"ד).
- את השיתוף בנכס החיצוני ניתן ללמוד ממכלול ראיות עובדתיות ונסיבתיות המלמדות על כוונת שיתוף גם כאשר בן הזוג הטוען לשיתוף לא היה פעיל באופן אקטיבי בהשבחת הנכס. הגם שמדובר בנכס מקרקעין עליו חלה בדרך כלל "דרישת הכתב" שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, הרי שלענין יחסי הממון ניתן להוכיח כאמור זכויות בנכס גם על דרך של הסכם מכללא כאמור שאינו בכתב (מטעמים עליהם עמד בית המשפט בפסק דינו).
ואולם הקביעה המעניננת המשתמעת לעניננו בפסק הדין היא כי "הסכמה מכללא" שכזו הנוגעת לכוונת שיתוף בנכס חיצוני יכולה גם לסתור הסכם ממון כתוב שנערך כדין והמחריג נכס זה במפורש. אומנם לגבי הסכם ממון שנערך על פי החוק חלה דרישת הכתב ויש לאשרו בידי גורם שיפוטי (בימ"ש או נוטריון). ביהמ"ש התייחס בהקשר זה לטענה שהעלתה מצד האשה ולפיה אין לקבל את טענתו של הבעל לשיתוף ב"נכס החיצוני" שכן הדבר מחייב הסכם ממון וזה לא ערך בעניננו. ביהמ"ש דחה גם טענה זו בנימוק כי בענינו אין לסווג את ההסכם כ-"הסכם ממון" אלא כהסכם הנלמד בדרך כלל: "מהתנהגות בני הזוג. אשר מבטאת שיתופיות בזמן אמת" ולכך מוסיף ביהמ"ש הערה חשובה ולפיה: "מ"מ אף אם אניח, לצורך הדיון, כי מדובר בהסכמים אשר עולים כדי 'הסכמי ממון' לפי החוק, הרי שענין לנו, בהגדרה, בהסכם שבני הזוג נהגו על פיו; בענין זה, הלכה עמנו כי 'בכל הנוגע להסכם ממון שלא אושר כדין אך הצדדים נהגו לפיו – קיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו תוקף מעשי מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות" (פיסקה 28 לפדהס"ד). לטעמנו בענין זה נקט ביהמ"ש תפיסה חדשנית ולפיה יתכן מצב של "קוואזי הסכם ממון" שהגם שאינו עומד בתנאים המחמירים שנקבעו בחוק (כגון דרישת כתב ואישור בימ"ש) הוא עדיין ייחשב כהסכם ממון מכוח הדוקטרינה הפסיקתית כאמור.
השאלה הנשאלת היא אם לאור האמור, אפילו בהינתן שבעבר נערך הסכם ממון שהחריג מפורשות נכסים ספציפיים כאלה ואחרים ממסת הנכסים הנתונה לאיזון משאבים בעת הגרושין, האם אין חשש, לאור התפתחות המגמות בפסיקה, כי היא תכיר בהסכם מכללא שנעשה מאוחר יותר בדרך של התנהגות כמשנה את האמור בהסכם הממון ותיתן לו תוקף מעשי. אנו סבורים כי לאור המגמה האמורה בפסיקה, קיים בהחלט סיכון כאמור.
אם כך ולאור האמור עולה שאלה, האם קיימת בכלל דרך למנוע את החשיפה והסיכון עליהם הצבענו?
אם נרחיב את נקודת המבט עולה השאלה גם בהקשר הרחב יותר של העברה בינדורית, כיצד יכול הדור המוריש ("דור ההורים") לוודא ולהבטיח כי ההון המשפחתי שלעיתים נאמד בסכומים משמעותיים ביותר (לא דווקא דירת מגורים אלא נכסי נדל"ן אחרים או אפילו רכוש אחר כגון מניות שליטה בחברות גדולות וקטנות) לא ייפול לידי בני זוג של הדור השני אגב גרושין ועלול להשתרשר גם לצאצים של בן הזוג השני מפרק שני או שלישי בנשואיו. בתוך כך עולה השאלה כיצד ניתן להבטיח כי הדור היורש לא "יתפתה" להעביר חלק מהרכוש לבני הזוג שכן כפי שאמרו רבותינו: "אהבה מקלקלת את השורה", ומעוורת עיני פקחים .
ייתכן, כי הפתרון האופטימלי האפשרי לסיטואציות לא רצויות מהסוג האמור הוא בהקמת חברת נאמנות משפחתית ככלי להעברה בינדורית וכפתרון ליצירת איזון משאבים בטוח יותר בין בני זוג.
היתרון הגלום בנאמנות הוא שהנכסים "היושבים" במסגרת חברת הנאמנות מוגנים לא רק מפני נושים (למעט חריגים כגון בנסיבות של הברחת נכסים)ומפני סיכון של הטלת מס עזבון (הואיל ונאמנות אינה חלק מהעזבון על פי הדין) אלא גם מפני זליגת הרכוש לידי בן הזוג השני אגב גרושין והתפרקות התא המשפחתי (לעיתים בנסיבות קשות ומכוערות), הואיל ונכסי הנאמנות אינם בהגדרה נכסים של בן הזוג (היורש הפוטנציאלי) אלא הוא בגדר "הנהנה". משכך נכסי הנאמנות אינם כפופים לעקרון איזון המשאבים ולא להלכת השיתוף ואין בן הזוג שלטובתו הוקמה הנאמנות (הנהנה") רשאי או מוסמך לשתף בהם את בן זוגו שכן זכות הנהנים קבועה בתקנון הנמאנות שקבע מייסד הנאמנות ("המוריש"). יתרון נוסף הוא בכך שהקמת הנאמנות אינה טעונה לא את אישור בן הזוג השני וגם לא אישור מראש של ערכאה משפטית כלשהי, כמו לגבי הסכם ממון.
ניתן לסכם ולומר, כי הקמת חברת נאמנות משפחתית עשויה להוות פתרון אופטימלי להבטחת שמירת הרכוש במסגרת המשפחתית ואי זליגתו החוצה עקב הליך גרושין. שכן "עין הרע" (תרתי משמע) אינה שולטת באותם נכסים המוגנים במסגרת הנאמנות.